Feeds:
רשומות
תגובות

טלורייד – השלמת חובות

Another Year של מייק לי

הסרט הזה נדמה כתמונת התשליל של סרטו הקודם של מייק לי "חופשיה ומאושרת". באנגלית הסרט ההוא נקרא Happy Go Luck ונדמה שלסרט הזה אפשר לקרוא Happy Go Lonely. הסרט עוקב אחר אוסף של דמויות במהלך שנה שלמה, ארבעה פרקים המחולקים לפי עונות השנה, המתקבצות סביב ביתם של ג'רי וטום, מטפלת במשרד העבודה וגיאולוג העובד בהנדסת תשתיות. דמות מרכזית החוזרת בכל אחד מן הפרקים היא זו של מרי (לזלי מנוויל שהייתה נוכחת בהקרנה), חברתה לעבודה של ג'רי, הנוטה להפריז בשתייה חריפה, מאוהבת ומפנטזת על בנם של ג'רי וטום הצעיר ממנה ב-20 שנים וחולמת לרכוש אוטו קטן ואדום. הסרט הזה, כרגיל אצל מייק לי, בנוי מסצינות ארוכות ומרובות דיאלוגים, הרבה הפסקות תה, ואוסף דמויות הנע תמיד על הגבול בין הקריקטורי לאנושי, בין האקסצנטרי ליומיומי. בהתחלה נדמה היה לי שהסרט הזה הולך לעייף אותי, אך עד מהרה התמכרתי לדמויות המאכלסות אותו, לאנדרטונים הנפלאים שמייק לי מצליח להגיע אליהם עם השחקנים שלו, ובסופו של דבר, בפרק האחרון, החורף, מייק לי והצלם הקבוע שלו דיק פופ כבר משייטים בטריטוריות קולנועיות חופשיות יותר, אסתטיקה יפהפיה ושוט אחרון מהמרגשים שסיפק מייל לי מאז "עירום".

המשך »

טלורייד בדרך הקשה

אני מבטיח לכתוב בהמשך השבוע סקירה מקיפה יותר אודות הפסטיבל המיוחד הזה, עם תמונות והכל.

בינתיים אני רק אספר שהמקום הזה הוא כמו לונה פארק שבו אם אתה עולה על רכבת הרים אחת אתה מפסיד 4 אטרקציות אחרות. התוכנית שלי לדלג כאנטילופה בין מייק לי לורנר הרצוג לארול מוריס לדני בויל התבררה ככשלון חרוץ. התחלתי את היום עם כל הכוונות הטובות לצרוך כמויות נכבדות של סרטים. פתחתי את הבוקר ב-9:30 עם סרטו של רוברט פלאהרטי "מואנה". כבר בכניסה לסרט הזה, בשעת בוקר מוקדמת, הייתי צריך לחשוד במה שהולך להתרחש במהלך היום. האולם היה מלא, מלא לגמרי. את הסרט הציג ריצ'רד ליקוק, הדוקומנטריסט האמריקאי הגדול שהיה מחלוצי ה-direcr cinema בשנות ה-60 והיה גם חבר קרוב של פלאהרטי. זוהי גירסה עם פסקול שהכינה ביתו של פלאהרטי כמעט 50 שנה לאחר שהסרט יצא. היא החליפה את המוזיקה הקלאסית שהתלוותה לסרט המקורי בפסקול ריאליסטי שהקליטה במיוחד. הסרט הוקרן בוידאו שכן קיים רק עותק אחד שלו ב-16 מ"מ והוא מחכה לרסטורציה המיוחלת שלו. אלחנדרו גונזלס איניאירטו היה נוכח בקהל, שכמוני, נדמה שנהנה מאוד מהסרט הזה.

מיד בתום ההקרנה זינקתי מהאולם אל ההקרנה של ורנר הרצוג. ידעתי שאני מבריז מהצילום הקבוצתי שהיה מתוכנן לאותה השעה עם כל מוזמני הפסטיבל, אבל הייתי נחוש לצפות בסרט. סקרתי את האולם, אך לא ראיתי אף אחד מיוצרי הסרטים הקצרים האחרים באולם. הרגשתי שאולי אני היחיד שמבריז מהצילום והאופי הלא-חתרני שלי הכריח אותי לקום מהמושב ולגשת להצטלם. בדיעבד, מסתבר שדווקא רבים נכחו בהקרנה של ורנר הרצוג ונהנו מאוד, במיוחד מה- q&a עם הרצוג והמבטא הגרמני שלו (הוא סיפר שהוא בדיוק סיים להקליט פרק של הסימפסונים שבו הוא מגלם דמות של תעשיין גרמני שבא למכור אל.אס.די בבית האבות של ספרינגפילד).

מיד בתום הצילום רצתי לעמוד בתור לסרט של דני בויל "127 שעות", זה היה חצי שעה לפני תחילת הסרט אך כבר התור בכניסה השתרך עד מעבר לבלוק. ויתרתי. החלטתי להכנס לסרט החדש של פיטר וויר "The Way Back". הייתה עוד שעה לסרט וכשהגעתי לאולם פגשתי בתור הזה:

נשארתי נחוש ועמדתי בתור. כעבור 45 דקות של המתנה נסגרו הדלתות ונותרתי בחוץ. ריצה מהירה וסוף סוף הצלחתי להכנס לסרט (כעבור עוד 20 דקות המתנה בתור ואולם מלא מפה לפה). זהו סרט תיעודי של מרטין סקורסזה וקנט ג'ונס על איליה קאזן, A Letter to Elia. סרט טרחני למדי, יש לציין, וחסר כל חשיבות. משם זה היה ספרינט מהיר לתוכנית השנייה של הסרטים הקצרים שנקראת Student Prtints. אסופה מוצלחת מאוד וכמעט ללא סרטים חלשים.

מיד אחר כך מיהרנו כולנו להספיק ל-Tabloid של ארול מוריס. יכול להיות שזהו הסרט המשעשע ביותר של ארול מוריס. הסרט מספר את סיפורה של ג'ויס מקיני שבצעירותה הסתבכה בשערוריה של מין, חטיפה, אונס, זנות, סאדו-מאזו ומורמונים (זה איכשהו הכל מסתדר) וכעבור 20 שנה התפרסמה שוב בתור מי ששכפלה את הכלב שלה (זכרו לברכה) בקליניקה בקוריאה והפכה לאמא ל-5 גורים  משובטים. זהו סרט מאוד לא רציני, לעתים בעייתי באופן שבו הוא מלגלגל על הדמות הראשית שלו, דמות פסיכית לחלוטין, אך מהנה בצורה יוצאת דופן.

ומחר – "ברבור שחור" של ארונפסקי. הולך להיות קרב על הכניסה לסרט הזה…. וגם ההקרנה של הסרט שלי. נראה איך יהיה.

אני אשתף אתכם בשיקולים:

בבוקר יש את "חיים יקרים" של שלומי אלדר שעוד לא ראיתי, אבל אם אראה אותו יש סיכוי גדול שלא אספיק לחדש של ורנר הרצוג, ואם אשאר ל-q&a עם ורנר הרצוג, לא אספיק לחדש של דני בויל או לחדש של מייק לי, שתי ההקרנות גם כן עם q&a בסוף.  יש עוד שתי הקרנות של "חיים יקרים", אבל הן מתנגשות עם הקצרים, אז זה בלתי אפשרי. יש גם עוד הקרנה של ורנר הרצוג, אבל זה גם מתנגש עם החדש של ארול מוריס.

בהנחה שורנר הרצוג וארול מוריס הם סרטי חובה, אני  נאלץ לוותר על מייק לי ודני בויל, אבל יכול לראות סרט תיעודי על ז'אק טאטי. אבל יש בעייה. יש צילום של כל המשתתפים בפסטיבל באמצע ההקרנה של ורנר הרצוג. כתוב שזה חובה, אני שוקל להבריז.

ביום ראשון הבעיות רק הולכות ומחריפות.

החלום והאמריקאי

10 מחשבות על דנבר ועל אמריקה:

1. תכנון עירוני – דאונטאון דנבר נקי ומצוצח, משופץ וחדש. 16th Street Mall הוא הרחוב הראשי ולמעשה האטרקציה התיירותית העיקרית של העיר, קניון ענק להולך רגל, קילומטר וחצי של חנויות וסטארבאקס. מסביב כמה בניינים גבוהים, פזורים בהיסח דעת במרכז העיר, בלוקים שחורים ומשעממים, כמו יצאו מתוך העיר ב"מטריקס". כל הבניינים הם מגדלי משרדים ומרכזים עסקיים. האנשים פה בדנבר כנראה לא אוהבים דירות מגורים. מרכז העיר מלא באנשים בשעות הבוקר ואחר הצהרים, אך מתרוקן במהירות בשעות העבודה (11-17) ואחרי שעות הבילוי (אחרי 21 הרחובות ריקים מאדם). אופיו המרווח של מרכז העיר והמרחק הגדול בין הבניינים יוצרים חללים ריקים רבים. אמנם כל החללים האלה מטופחים וירוקים, אך לעת ערב הם חשוכים ולא נעימים. נדמה שאילו היו דוחסים את מרכז העיר לרבע מגודלו, הייתה העיר נעימה הרבה יותר, מזמינה יותר ומעניינת יותר. הצפיפות במרכזי ערים נותן להן אופי משמח, צופן הפתעות בכל עיקול רחוב, מקרב בין בתי עסק ובתי מגורים. בדנבר, מרכז העיר בלילה נדמה כמרכז עיירה במערב הפרוע , כפי שכנראה הד.נ.א של דנבר עדיין מכתיב לה. חסרי בית ושיכורים מתקבצים סביב הכנסיות הרבות (כמעט בכל בלוק יש כנסייה) ובשפע הגנים הציבוריים. המרחבים האלה עוזרים להסתיר את העוני שיש בעיר. בחסות החשכה, העניים חבויים הרחק מפתחי בנייני המשרדים. הם לא על הספסלים בדיזנגוף, אלא על הדשא בגן מאיר. מי שלא מתרחק כמה מטרים מפתח החנייה שלו – לא יראה אותם. מי שיעז ללכת לבד למלון בשעה 20:00 (וזו כבר שעה שלא נעים ללכת בה), יתקל בהם בכל פינה, can you spare some loose change? הם ישאלו, או פשוט ימלמלו כמה משפטים ספוגים בריחות אלכוהול וקיא.

אוטובוסים חינם במרכז העיר

2. מגמה ירוקה – הכל בדנבר ירוק. אוטובוס היברידי חוצה את הרחוב הראשי ומספק תחבורה ציבורית בחינם. את הנתיב של האוטובוס חוצים שני קווים של רכבת חשמלית קלה, תחנות אופניים להשכרה פזורות בכל העיר וסוכנים טורדניים של גרינפיס מנסים להחתים אנשים בכל פינת רחוב.

המשך »

בדרך לעיר בגובה מייל

בחזרה בדרכים. מקץ 20 שעות, 11 מתוכן באוויר, אני יושב שוב בניוארק וממתין לטיסה הבאה לדנבר, The Mile High City. השעה המקומית 7:15 בבוקר, השמש רק הגיחה מעל מסלולי ההמראה. שדות תעופה בשעות בוקר מוקדמות דומים במידה רבה לכל רחוב טיפוסי באותה השעה. בעבר התייחסתי לשדות תעופה כיצורים גמלוניים שלא מבדילים בין יום ובין לילה, ניזונים באופן קבוע בתנועת נוסעים, מפלצות רעבות תמיד, מערכות כריזה החוזרות על אותן הודעות  בנצחיות עצובה. אפילו חבטות החותמות על הדרכונים מאבדות מכוחן בנצח הזה, דוהות עם כל חבטה וחבטה עד שהופכות לזמזום שקוף. אך לא כך הדבר. שדות תעופה תבעו לעצמם שגרת חיים מורכבת כשל כל עיר, עם קולות וריחות של בוקר, נהמות התעוררות רמות לקראת צהרים, שעות עומס בלתי נסבלות ושעות חסד ורגיעה לקראת לילה.

אני מתעדכן מדי יום באינטרנט בחדשות מהארץ. נדמה שהכל ישן. ממרחק, הארץ שלנו הרבה פחות מרגשת. אולי זה כמו מה שהיצ'קוק אמר על צילום קטטה – הוא אמר שזה כמו לצלם רכבת נוסעת , אם תצלם אותה מרחוק, היא לא תותיר שום רושם, אבל אם תעמיד את המצלמה ממש על הפסים, הקהל ירגיש כאילו הרכבת עוברת מעליו. רק ידיעה אחת משכה את תשומת ת לבי – התחיל שידור העונה הראשונה של "מחוברים". ואני מגרגר בעונג נוכח הידיעה שמצפה לי התמכרות נעימה לכשאחזור.

ראשית כל, כמה הרהורים:

ארוחות בוקר במלון – בכל בוקר מגישים את אותו הדבר, אך לוקח שלושה ימים על מנת לרקוח את ארוחת הבוקר המושלמת. ביום הראשון והשני טועמים קצת מכל דבר שהבופה מציע, וביום השלישי כבר אפשר להתחיל למקסם את החוויה. למשל, ואני מציע לכולכם לנסות את המתכון הזה בבית המלון הקרוב לביתכם, קחו צנים מלחם שחור, הניחו עליו פרוסות אננס טרי וגבינת ריקוטה חצי קשה, טפטפו דבש בנדיבות מלמעלה – והרי קיבלתם מנה מושלמת בסגנון איטלקי ברזילאי.

מחשבותיו של הולך רגל בסאו פאולו – בכל עיר היחסים המורכבים בין הולכי הרגל לנהגי המכוניות הם תורה דיפלומטית שלמה מלאה בחוקים לא-כתובים ונורמות שהשתרשו עם השנים. נדמה שבמהלך ההיסטוריה הזכויות של הולכי הרגל הפאוליסטים (paulistas, הכינוי למי שגר בסאו פאולו) נרמסו ונשחקו עד עפר והם הולכים מפוחדים וחפויי ראש על המדרכות (שלמזלם נבנו בנדיבות רחבה), מתקרבים לצמתים בזהירות שמזכירה ברדלס האורב לטרפו, ומזנקים אל המדרכה הקרובה בהזדמנות הראשונה שנדמה להם שהם בטוחים, מקווים שכל החישובים שעשו בחלקיק השנייה שבה החליטו לנוס אל העבר השני היו מדויקים.

המשך »

סאו פאולו יום ראשון ושני

יום ראשון

התארגנות קצרה במלון ואני ממהר להגיע לסינמטק. הפסטיבל מפעיל הסעות מהמלון שבו מתארחים כל היוצרים ואל הסינמטק ובחזרה כל חצי שעה. הרשמה. תג. חולצה. סיכה. תיק. תוכניה. ארוחת צהרים. אני פוגש את זיטה קרבלוסה (Zita Carvalhosa)  המנהלת של הפסטיבל מאז הוקם לפני 21 שנים. האווירה בסינמטק נינוחה וצעירה. גם הבניין המקסים משרה אוירה דומה. הוא נראה כמו מחסן ענק או בית מטבחיים ישן מלבנים אדומות שחודש ושופץ, חלל פתוח שקפיטריה ואיזור התכנסות במרכזו ואולמות הקולנוע נבנו בקצוותיו.

הקפיטריה בסינמטק

הכניסה לסינמטק

כיוון שזהו פסטיבל של סרטים קצרים בלבד, הלכה למעשה הוא פסטיבל סרטי סטודנטים, ומזכיר בהרבה אופנים את פסטיבל סרטי הסטודנטים בתל אביב. ההפקה מורכבת ברובה מסטודנטים מקומיים לקולנוע והמעטים מתוכם שיודעים לדבר אנגלית עומדים בדלפקי השירות, מחלקים כרטיסים ועונים על שאלות. מהסינמטק מיהרתי להקרנה שלי בשעה 15:00 באולם Cine SESC ,  ואני מתנצל שוב להכביר בתיאור בית הקולנוע עצמו, אך זה אחד מבתי הקולנוע המדליקים שביקרתי בהם. את הקירות של הקולנוע השכונתי הזה מעטרים איורים פופארטיים בהשראת סרטים. בכניסה בית קפה, אך מי שמעונין לשתות את הקפה שלו דווקא בתוך האולם, מחכה לו גולת הכותרת של המקום – בר שנמצא בתוך אולם הקולנוע שבו אפשר להזמין בירה, קפה וגם לעשן סיגריה.

המשך »