Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘סיבוב אוגוסט – ספטמבר 2010’ Category

Another Year של מייק לי

הסרט הזה נדמה כתמונת התשליל של סרטו הקודם של מייק לי "חופשיה ומאושרת". באנגלית הסרט ההוא נקרא Happy Go Luck ונדמה שלסרט הזה אפשר לקרוא Happy Go Lonely. הסרט עוקב אחר אוסף של דמויות במהלך שנה שלמה, ארבעה פרקים המחולקים לפי עונות השנה, המתקבצות סביב ביתם של ג'רי וטום, מטפלת במשרד העבודה וגיאולוג העובד בהנדסת תשתיות. דמות מרכזית החוזרת בכל אחד מן הפרקים היא זו של מרי (לזלי מנוויל שהייתה נוכחת בהקרנה), חברתה לעבודה של ג'רי, הנוטה להפריז בשתייה חריפה, מאוהבת ומפנטזת על בנם של ג'רי וטום הצעיר ממנה ב-20 שנים וחולמת לרכוש אוטו קטן ואדום. הסרט הזה, כרגיל אצל מייק לי, בנוי מסצינות ארוכות ומרובות דיאלוגים, הרבה הפסקות תה, ואוסף דמויות הנע תמיד על הגבול בין הקריקטורי לאנושי, בין האקסצנטרי ליומיומי. בהתחלה נדמה היה לי שהסרט הזה הולך לעייף אותי, אך עד מהרה התמכרתי לדמויות המאכלסות אותו, לאנדרטונים הנפלאים שמייק לי מצליח להגיע אליהם עם השחקנים שלו, ובסופו של דבר, בפרק האחרון, החורף, מייק לי והצלם הקבוע שלו דיק פופ כבר משייטים בטריטוריות קולנועיות חופשיות יותר, אסתטיקה יפהפיה ושוט אחרון מהמרגשים שסיפק מייל לי מאז "עירום".

המשך…

מודעות פרסומת

Read Full Post »

אני אשתף אתכם בשיקולים:

בבוקר יש את "חיים יקרים" של שלומי אלדר שעוד לא ראיתי, אבל אם אראה אותו יש סיכוי גדול שלא אספיק לחדש של ורנר הרצוג, ואם אשאר ל-q&a עם ורנר הרצוג, לא אספיק לחדש של דני בויל או לחדש של מייק לי, שתי ההקרנות גם כן עם q&a בסוף.  יש עוד שתי הקרנות של "חיים יקרים", אבל הן מתנגשות עם הקצרים, אז זה בלתי אפשרי. יש גם עוד הקרנה של ורנר הרצוג, אבל זה גם מתנגש עם החדש של ארול מוריס.

בהנחה שורנר הרצוג וארול מוריס הם סרטי חובה, אני  נאלץ לוותר על מייק לי ודני בויל, אבל יכול לראות סרט תיעודי על ז'אק טאטי. אבל יש בעייה. יש צילום של כל המשתתפים בפסטיבל באמצע ההקרנה של ורנר הרצוג. כתוב שזה חובה, אני שוקל להבריז.

ביום ראשון הבעיות רק הולכות ומחריפות.

Read Full Post »

10 מחשבות על דנבר ועל אמריקה:

1. תכנון עירוני – דאונטאון דנבר נקי ומצוצח, משופץ וחדש. 16th Street Mall הוא הרחוב הראשי ולמעשה האטרקציה התיירותית העיקרית של העיר, קניון ענק להולך רגל, קילומטר וחצי של חנויות וסטארבאקס. מסביב כמה בניינים גבוהים, פזורים בהיסח דעת במרכז העיר, בלוקים שחורים ומשעממים, כמו יצאו מתוך העיר ב"מטריקס". כל הבניינים הם מגדלי משרדים ומרכזים עסקיים. האנשים פה בדנבר כנראה לא אוהבים דירות מגורים. מרכז העיר מלא באנשים בשעות הבוקר ואחר הצהרים, אך מתרוקן במהירות בשעות העבודה (11-17) ואחרי שעות הבילוי (אחרי 21 הרחובות ריקים מאדם). אופיו המרווח של מרכז העיר והמרחק הגדול בין הבניינים יוצרים חללים ריקים רבים. אמנם כל החללים האלה מטופחים וירוקים, אך לעת ערב הם חשוכים ולא נעימים. נדמה שאילו היו דוחסים את מרכז העיר לרבע מגודלו, הייתה העיר נעימה הרבה יותר, מזמינה יותר ומעניינת יותר. הצפיפות במרכזי ערים נותן להן אופי משמח, צופן הפתעות בכל עיקול רחוב, מקרב בין בתי עסק ובתי מגורים. בדנבר, מרכז העיר בלילה נדמה כמרכז עיירה במערב הפרוע , כפי שכנראה הד.נ.א של דנבר עדיין מכתיב לה. חסרי בית ושיכורים מתקבצים סביב הכנסיות הרבות (כמעט בכל בלוק יש כנסייה) ובשפע הגנים הציבוריים. המרחבים האלה עוזרים להסתיר את העוני שיש בעיר. בחסות החשכה, העניים חבויים הרחק מפתחי בנייני המשרדים. הם לא על הספסלים בדיזנגוף, אלא על הדשא בגן מאיר. מי שלא מתרחק כמה מטרים מפתח החנייה שלו – לא יראה אותם. מי שיעז ללכת לבד למלון בשעה 20:00 (וזו כבר שעה שלא נעים ללכת בה), יתקל בהם בכל פינה, can you spare some loose change? הם ישאלו, או פשוט ימלמלו כמה משפטים ספוגים בריחות אלכוהול וקיא.

אוטובוסים חינם במרכז העיר

2. מגמה ירוקה – הכל בדנבר ירוק. אוטובוס היברידי חוצה את הרחוב הראשי ומספק תחבורה ציבורית בחינם. את הנתיב של האוטובוס חוצים שני קווים של רכבת חשמלית קלה, תחנות אופניים להשכרה פזורות בכל העיר וסוכנים טורדניים של גרינפיס מנסים להחתים אנשים בכל פינת רחוב.

המשך…

Read Full Post »

בחזרה בדרכים. מקץ 20 שעות, 11 מתוכן באוויר, אני יושב שוב בניוארק וממתין לטיסה הבאה לדנבר, The Mile High City. השעה המקומית 7:15 בבוקר, השמש רק הגיחה מעל מסלולי ההמראה. שדות תעופה בשעות בוקר מוקדמות דומים במידה רבה לכל רחוב טיפוסי באותה השעה. בעבר התייחסתי לשדות תעופה כיצורים גמלוניים שלא מבדילים בין יום ובין לילה, ניזונים באופן קבוע בתנועת נוסעים, מפלצות רעבות תמיד, מערכות כריזה החוזרות על אותן הודעות  בנצחיות עצובה. אפילו חבטות החותמות על הדרכונים מאבדות מכוחן בנצח הזה, דוהות עם כל חבטה וחבטה עד שהופכות לזמזום שקוף. אך לא כך הדבר. שדות תעופה תבעו לעצמם שגרת חיים מורכבת כשל כל עיר, עם קולות וריחות של בוקר, נהמות התעוררות רמות לקראת צהרים, שעות עומס בלתי נסבלות ושעות חסד ורגיעה לקראת לילה.

אני מתעדכן מדי יום באינטרנט בחדשות מהארץ. נדמה שהכל ישן. ממרחק, הארץ שלנו הרבה פחות מרגשת. אולי זה כמו מה שהיצ'קוק אמר על צילום קטטה – הוא אמר שזה כמו לצלם רכבת נוסעת , אם תצלם אותה מרחוק, היא לא תותיר שום רושם, אבל אם תעמיד את המצלמה ממש על הפסים, הקהל ירגיש כאילו הרכבת עוברת מעליו. רק ידיעה אחת משכה את תשומת ת לבי – התחיל שידור העונה הראשונה של "מחוברים". ואני מגרגר בעונג נוכח הידיעה שמצפה לי התמכרות נעימה לכשאחזור.

Read Full Post »

ראשית כל, כמה הרהורים:

ארוחות בוקר במלון – בכל בוקר מגישים את אותו הדבר, אך לוקח שלושה ימים על מנת לרקוח את ארוחת הבוקר המושלמת. ביום הראשון והשני טועמים קצת מכל דבר שהבופה מציע, וביום השלישי כבר אפשר להתחיל למקסם את החוויה. למשל, ואני מציע לכולכם לנסות את המתכון הזה בבית המלון הקרוב לביתכם, קחו צנים מלחם שחור, הניחו עליו פרוסות אננס טרי וגבינת ריקוטה חצי קשה, טפטפו דבש בנדיבות מלמעלה – והרי קיבלתם מנה מושלמת בסגנון איטלקי ברזילאי.

מחשבותיו של הולך רגל בסאו פאולו – בכל עיר היחסים המורכבים בין הולכי הרגל לנהגי המכוניות הם תורה דיפלומטית שלמה מלאה בחוקים לא-כתובים ונורמות שהשתרשו עם השנים. נדמה שבמהלך ההיסטוריה הזכויות של הולכי הרגל הפאוליסטים (paulistas, הכינוי למי שגר בסאו פאולו) נרמסו ונשחקו עד עפר והם הולכים מפוחדים וחפויי ראש על המדרכות (שלמזלם נבנו בנדיבות רחבה), מתקרבים לצמתים בזהירות שמזכירה ברדלס האורב לטרפו, ומזנקים אל המדרכה הקרובה בהזדמנות הראשונה שנדמה להם שהם בטוחים, מקווים שכל החישובים שעשו בחלקיק השנייה שבה החליטו לנוס אל העבר השני היו מדויקים.

המשך…

Read Full Post »

יום ראשון

התארגנות קצרה במלון ואני ממהר להגיע לסינמטק. הפסטיבל מפעיל הסעות מהמלון שבו מתארחים כל היוצרים ואל הסינמטק ובחזרה כל חצי שעה. הרשמה. תג. חולצה. סיכה. תיק. תוכניה. ארוחת צהרים. אני פוגש את זיטה קרבלוסה (Zita Carvalhosa)  המנהלת של הפסטיבל מאז הוקם לפני 21 שנים. האווירה בסינמטק נינוחה וצעירה. גם הבניין המקסים משרה אוירה דומה. הוא נראה כמו מחסן ענק או בית מטבחיים ישן מלבנים אדומות שחודש ושופץ, חלל פתוח שקפיטריה ואיזור התכנסות במרכזו ואולמות הקולנוע נבנו בקצוותיו.

הקפיטריה בסינמטק

הכניסה לסינמטק

כיוון שזהו פסטיבל של סרטים קצרים בלבד, הלכה למעשה הוא פסטיבל סרטי סטודנטים, ומזכיר בהרבה אופנים את פסטיבל סרטי הסטודנטים בתל אביב. ההפקה מורכבת ברובה מסטודנטים מקומיים לקולנוע והמעטים מתוכם שיודעים לדבר אנגלית עומדים בדלפקי השירות, מחלקים כרטיסים ועונים על שאלות. מהסינמטק מיהרתי להקרנה שלי בשעה 15:00 באולם Cine SESC ,  ואני מתנצל שוב להכביר בתיאור בית הקולנוע עצמו, אך זה אחד מבתי הקולנוע המדליקים שביקרתי בהם. את הקירות של הקולנוע השכונתי הזה מעטרים איורים פופארטיים בהשראת סרטים. בכניסה בית קפה, אך מי שמעונין לשתות את הקפה שלו דווקא בתוך האולם, מחכה לו גולת הכותרת של המקום – בר שנמצא בתוך אולם הקולנוע שבו אפשר להזמין בירה, קפה וגם לעשן סיגריה.

המשך…

Read Full Post »

לפני שהיו סרטים במטוסים אני מניח שאנשים פשוט היו קוראים ספר או מביטים החוצה מהחלון. אבל הקרנת סרטים בטיסות היא לא המצאה חדשה. פעם היו מקרינים סרטים ב-16 מ"מ על מסך קטן. כשאני הייתי ילד היו טלוויזיות משתלשלות מעל ראשי הנוסעים, ואם איתרע מזלך וישבת בדיוק מתחת לטלוויזיה היית זקוק לעיסוי צוואר בסוף הטיסה או למשקפת קטנה על מנת להביט במסך הרחוק ממך. הסרטים היו מוקרנים ממכשיר וידאו שהיה מחובר לכל המסכים. אחר כך הופיעו המסכים האישיים ששידרו כמה ערוצים, כמו טלוויזיה בכבלים. בכל ערוץ שודר סרט אחר בלופ, והיו ערוצים ששידרו תכניות ילדים, דוקומנטרי, קומדיות מצבים וכדומה. וכעת (ואני מוכרח להודות שזו הפעם הראשונה שאני נתקל בזה, יכול להיות שאני מעט מיושן…) הVOD הגיע למטוסים. בטיסת קונטיננטל מתל אביב לניוארק בבואינג 777-200 היו בספרייה קרוב ל-200 סרטים, ביניהם אפשר היה למצוא את שלושת פרקי הסנדק, קזבלנקה, האזרח קיין, חלף עם הרוח, נהג מונית, פארגו, החגיגה של באבט, הניצוץ ועוד מבחר גדול של סרטי ילדים וסרטים מהמזרח הרחוק. בסך הכל מבחר מעורר תיאבון שממנו בחרתי לצפות מחדש בשני סרטים שלא ראיתי זמן רב: דוקטור סטריינג'לאב והחשוד המיידי (ניסיון לצפות בנהג מונית גילה לי שהסרט שונה ע"מ להתאים את תכניו למסך הקטן ועל כן ויתרתי על הצפייה).חוץ מזה, מסתבר שהאוס, אחת הסדרות המועדפות עלי, מועדפת גם על חברת קונטיננטל ועל לא מעט מנוסעיה. כך נראים דמדומי שחר מעל שמי ברזיל כשעל המסך האישי שלי אני צופה בהאוס.

וילסון, אני צריך טובה

המשך…

Read Full Post »