יום ראשון
התארגנות קצרה במלון ואני ממהר להגיע לסינמטק. הפסטיבל מפעיל הסעות מהמלון שבו מתארחים כל היוצרים ואל הסינמטק ובחזרה כל חצי שעה. הרשמה. תג. חולצה. סיכה. תיק. תוכניה. ארוחת צהרים. אני פוגש את זיטה קרבלוסה (Zita Carvalhosa) המנהלת של הפסטיבל מאז הוקם לפני 21 שנים. האווירה בסינמטק נינוחה וצעירה. גם הבניין המקסים משרה אוירה דומה. הוא נראה כמו מחסן ענק או בית מטבחיים ישן מלבנים אדומות שחודש ושופץ, חלל פתוח שקפיטריה ואיזור התכנסות במרכזו ואולמות הקולנוע נבנו בקצוותיו.
כיוון שזהו פסטיבל של סרטים קצרים בלבד, הלכה למעשה הוא פסטיבל סרטי סטודנטים, ומזכיר בהרבה אופנים את פסטיבל סרטי הסטודנטים בתל אביב. ההפקה מורכבת ברובה מסטודנטים מקומיים לקולנוע והמעטים מתוכם שיודעים לדבר אנגלית עומדים בדלפקי השירות, מחלקים כרטיסים ועונים על שאלות. מהסינמטק מיהרתי להקרנה שלי בשעה 15:00 באולם Cine SESC , ואני מתנצל שוב להכביר בתיאור בית הקולנוע עצמו, אך זה אחד מבתי הקולנוע המדליקים שביקרתי בהם. את הקירות של הקולנוע השכונתי הזה מעטרים איורים פופארטיים בהשראת סרטים. בכניסה בית קפה, אך מי שמעונין לשתות את הקפה שלו דווקא בתוך האולם, מחכה לו גולת הכותרת של המקום – בר שנמצא בתוך אולם הקולנוע שבו אפשר להזמין בירה, קפה וגם לעשן סיגריה.
זו הייתה ההקרנה הראשונה שלי מתוך שלוש סה"כ במשך הפסטיבל. הייתי הבמאי היחיד שהיה נוכח מכל הסרטים שהוקרנו ולכן הייתי מעט נבוך לעלות ולהציג את הסרט. בסוף זה דווקא הלך בסדר, בעיקר כיוון שלא הבנתי מילה ממה שאמרה המנחה ואני מניח שמעטים באולם הבינו את מה שאני אמרתי.
יום שני
אחרי חצי יום שבו התחזיתי לתייר וטיילתי במרכז העיר, חזרתי לסינמטק, הפעם כצופה. היה מקבץ עם הכותרת המסקרנת של סרטים דוקומנטריים מונפשים. כמעט כל הסרטים היו מוצלחים, אך אחד היה מוצלח מכולם. למזלכם הרב, מצאתי אותו באינטרנט וגם אתם תוכלו להינות ממנו. גלולה כל כך שובת-עין, מקורית, מרוכזת ומרגשת לא בלעתי זמן רב. אל תהיו כבדים והקדישו רבע שעה מחייכם לצפייה בסרט הזה.
מהסינמטק אל אולם Cine SESC למקבץ בינלאומי נוסף (יש בסה"כ 10 מקבצים בינלאומיים, הסרט שלי מציג בשמיני). המרחקים בין אולמות ההקרנה גדולים ולוקח קרוב לשעה להגיע ממקום אחד לאחר. איכות הסרטים, כרגיל, מגוונת מאוד. אהבתי במיוחד סרט ספרדי שנקרא Drives , קומדיה קטנה על גבר שמזמין נער ליווי אליו הביתה חודש לפני שהוא עתיד להתחתן עם החברה שלו מזה 7 שנים. הוא אומר שהוא מרגיש דחפים הומוסקסואלים והוא חייב לחוות פעם סקס עם גבר כדי לדעת אם הוא הומו. אולי זה הזכיר לי מעט את הסטאפ של הסרט שלי – גבר שמתמודד עם התשוקות שלו לפני החתונה הקרבה, אך הסרט הזה שונה מאוד, משעשע ועדין. לצערי לא מצאתי אותו באינטרנט.
אחר כך נשארתי לצפות במקבץ סרטים ברזילאים לאחר שהסדרנית הבטיחה לי שיהיו כתוביות באנגלית. עזבתי את האולם אחרי שני סרטים ללא תרגום, אך הסרט השני שראיתי, שנקרא החברים המוזרים של ריקרדיניו Amigos Bizzaros do Ricardinho, היה משובב-נפש גם בלי להבין בדיוק מה מתרחש בו. במקרה פגשתי את הבמאי במעלית של המלון לפני ההקרנה, אז אני מקווה שאוכל להשיג ממנו עותק מתורגם.
35 מ"מ – זהו פורמט ההקרנה של מרבית הסרטים בפסטיבל ואני חושב שגם פורמט הצילום של רובם. במקבץ הברזילאי כל הסרטים היו ב-35 מ"מ והם נראה נהדר. אני לא יודע מאין התקציבים של הסרטים האלה, שרובם ככולם סרטי גמר בבתי ספר לקולנוע, אך בהיבט של הגימור הטכני שלהם – הם עשויים ללא רבב. מצולמים ומוקרנים ב-35 מ"מ, לרובם יש מיקס Dolby Digital או Dolby SR, הכל נראה פיקס. מישהו בברזיל דואג שהסרטים ייראו ויישמעו סוף הדרך. מצפייה בכמה מהם – הם גם לא רעים בכלל (דווקא הסרט הברזילאי שהתחרה איתי בפסטיבל קאן, וגם מקרין כאן בסאו פאולו במסגרת הברזילאית, היה לטעמי החלש בחבורה ונדמה שהבציר שהארץ הזו מנפקת טוב ממנו בהרבה).
ולסיום – הערה על אוכל. עוד לא אכלתי במסעדה ברזילאית הגונה. למעשה, עדיין לא אכלתי בכלל באף מסעדה. כיוון שסאו פאולו היא המרכז הכלכלי של ברזיל, אומרים שהכסף מושך לכאן את המסעדות הטובות ביותר. יש כאן אוכלוסיה יפנית גדולה וכמו כן קהילה איטלקית מכובדת, לכן מבחר גדול של סושיות ופיצריות פזורים בכל מקום. מחר אולי אנסה את מזלי בליברדז'ה, הצ'ינטאון היפני של סאו פאולו. ובכל זאת, אי אפשר להגיע לברזיל בלי לאכול אסאי. אז אכלתי.
לקרוא ולקנא! גם אני רוצה קצת סאו פאולו…