זה קצת כמו לזכות בלוטו.
אחרי 3 שבועות של מערבולת הכנות, הדפסת עותק 35 מ"מ בוינה, הכנת פוסטר, השאלת חליפה (ועניבת פפיון, כולם באדיבות דורון אשכנזי), ועוד כהנה וכהנה סידורים, יצאה אל הריביירה פמליה צנועה של 10 אנשים שלא הייתה מביישת סרט הוליוודי (לא כולנו הגענו בבת אחת, הפמליה התגבשה לה טיפין טיפין). היא מנתה את עצמי, אבא שלי, זוגתי, העורכת, הצלם, המפיק, השחקנית ובן זוגה, השחקן ובת זוגתו. כאמור, 10 סה"כ. הפסטיבל האדיב אף דאג לאסוף אותי משדה התעופה בניס. צ'ופר נחמד.
הסרט הוקרן שלוש פעמים: בפעם הראשונה בהקרנת עיתונאים צנועה למדי. הסרט שלי היה אחרון בדבוקה והיה לי הרושם שלפחות רבע ממעט הנוכחים עזבו במהלך ההקרנה. ההקרנה השלישית והאחרונה התקיימה ביום שבת בצהרים. ההקרנה השנייה הייתה ההקרנה הרשמית, כולל עלייה חפוזה לבמה, ביום שבת בבוקר באולם דביוסי.
ביום שישי, יום לפני ההקרנה, לקחו אותנו להתראיין בערוץ הטלוויזיה של קאן.
אני לא ארחיב מעל במה זו על כל החוויות מקאן, קבלת הפנים המדהימה, הסרטים הבינוניים, ארוחות ערב מפוארות לצד תחושה כללית נלווית של יתר חשיבות עצמית, כיוון שכל אלה מתגמדים מול הבחורה שישבתי לא הרחק ממנה בערב הנעילה:
תוספת מאוחרת לפוסט: תמונה ששלחה לי הילה וידור
כתיבת תגובה